<h1>סידור רבינו שלמה ב"ר שמשון מגרמייזא</h1>
<h2>דף ב.</h2>
במקום שאין להם אלא ג' מחיצות של ג' רשויות בני אדם, ורביעית מפורצת על פני כולה, ופתוחה לשדה לגמרי, מהו לטלטל בתוכה בשבת. והשיב, אם היא בעשר אמות, מפורצת הויא ומותר לטלטל בכולן, ואם לאו אין להם אלא ד' אמות, כדי פישוט ידים ורגלים בלבד, לטלטל לכל אחד ואחד, ולא בכולן, ואם הפירצה יותר מעשר, כגון חמשה [עשר] או עשרים, צריך להיות עומד מרובה על הפרוץ באותה מחיצה, ורביעית חשוב כאילו כולו גדור במחיצה עד לעשר אמות, וי' אמות הווין פתוח, אע"פ שמפורצת. וכן מצא ראייה רבינו שמו' בן רבי' דוד הלוי, שנאמ' בפ"ק דערובין [ט' ע"ב] בחצר קטנה שפתוחה לגדולה, וכן כל רבותינו מורין.
<h2>דף טו:</h2>
ושאלתי, אותה שחנתה בבקעה אם צריכין עירוב, והשיב בין שהן אוכלין מפת אחד ובין שאינן אוכלין אלא כל אחד ואחד מפתו, אין צריכין עירוב, שאין עירוב אלא במקום שיש מחיצה בין חבורה וחבורה, ומערבין מבית זה לבית זה ומחצר זה לחצר [זה] או מדירה זו מערבין לזו.
<h2>דף לא:</h2>
ועוד ר' קלונימוס משמו, הא דאמ' במסכת עירובין קטון גובה את העירוב משום חינוך מצוה, כמו שרגיל לשלח את הקטון לגבות קמח מן כל בני חצר בפסח, מה הפרש יש כשקטון גובה את הקמח מן כל בני מבוי, לבין אם היה נוטל את קמחו ועושה עוגה ומזכה לכל בני מבוי עליהם על ידי אחר, אבל זה העירוב הגובה קטן מכולם אע"פ שלא עשה מאותו הקמח עוגה, יכולין לסמוך כולן על הקמח, דהא דבר הראוי למאכל הוא ונתנוהו כולם לשם עירוב ויש עליה שם עירוב, אבל מה שאדם נותן את קמחו אם לא יעשה ממנה עוגה לצורך עירוב, ומזכה בה לכל בני חצר אינן יכולין לסמוך על הקמח זה לטלטל בשבת, עד שיעשה עוגה ויזכה עליהן ויברך.
<h2>דף לח:</h2>
ומתפללין בערב שבת אתה קידשת, כדכת' ויקדש אותו, ובמה קדשת אותו, בזה, שכילת מלאכתך בששת ימים ונחת בו, כדכת' כי ששת ימים וגו' וינח ביום השביעי עד ויקדשיהו, תכלית (מעשו) [מעשה], סוף מעשה שמים וארץ. וברכתו, כדכת' ויברך אלה'ים וגו', ושאר הימים לא ברכם, וקדשתו מכל שאר הימים שעשאו ראש לכולם בפרשת מועדות.
<h2>דף מ:</h2>
וששאלתם כמה טועמא גבי מקדש הוא דבעינן מלא לוגמיו, אפי' הכי ביומא דתענית אסור למיטעם, וכן הלכה.
על יום (כך) המילה כך נוהגין. שמתפללין סליחות וידויי בזמנו, ואין אומרין והוא רחום ולא תחנון, ומנהג אבותינו תורה היא. ומצות מילה קיבלוה בשמחה כדכת' שש אנכי על אמרתיך, לפיכך אין אומ' והוא רחום ותחנון, מניחין במקצת להבי' סליחו' וידויי ואל ארך אפים. וש"צ אינו רשאי לטעום את הכוס, והמנהג תורה היא שאין לטועמו ביום תענית, ולא למיתביה לינוק[א] אך אתי למסרך, אלא לישוהיה עד לאורתא ולשתייה אימיה דרביא (כי) [דלא] בעיא למיתב בתעניתא. דאע"ג [ד]אמרינן [פסחים ק"ה ע"ב] המברך צריך [ש]יטעום, כי יטעום ליה אחרינ' שפיר דמי, מדמקשינ' ביום הכיפורים לימרו זמן על הכוס כבשאר ימים טובים וליתביה לינוקא, ומפרק' אתי למיסרך, טעמא דאתי למיסרך אבל היכא דליכא למיחש למסרך, כי יטעום אחרינ' שפיר דמי. וביום הכיפורים (אם) [אין] אמ' זמן על הכוס כבשאר ימים טובי', דצריך למישתיה משום קידוש היום, [ו]ליכא למימר לישהה עד לאורתא יום הכיפורי' הוא דלא איפשר.
ומברך שהחיינו בלא כוס, לפי כי ברכת זמן אומרים אותה על כל דבר ואפי' בשוק ואין צריך כוס.
<h2>דף מא:</h2>
וששאלתם, מי שהוציאוהו גוים או רוח רעה וחוזר לדעתו ונכנס לתחום, והיכא דיצא חוץ לתחום במזיד, מאי דינה במלקות, ותני [לעיל י"ז ע"ב] ר' חייא לוקין על ערובי תחומין דבר תורה, שנ' אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, מי שחלל שבת במיזיד בזמן הזה בדין הוא דלא סגי ליה במלקות, דכי אמרינ' במלקו' בחייבי לאווין אי נמי [בחייבי] כריתות, דתנן [מכות כ"ג ע"א] כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתו', וכדתנ' [שם י"ג ע"א] אילו הן הלוקין וכו', ואמרי' עלה חייבי כריתות קתני, חייבי מיתות לא קתני, אלא בזמן הזה מה איפשר לנו לעשות לו, אנו מלקין אותו ומבזין אותו שלא יהא דבר כהיתר ואל ישנה באיולתו.
וכן היה מעשה במגנצא שבאתה ספינה בתוך התחום מבעוד יום בערב (שבא) [שבת] מקלוניא, והוליכוה למחר עד העיר, והיתירו להם לצאת בשבת, וגם כן רבי יהודה מפיו קדוש. מי שבא בספינה ושמע שיש חכם דפתח בפירקא, מותר לירד ולישמוע או לאו. אמרינ', כיון דלא אתי מבעוד יום ולא עבד עירוב מן ספינתו ליבשתא, אסור, או דילמ' כיון דלכבוד התורה שרי, ת"ש מי שבא בספינה ושמע שבא חכם אסור לצאת מן הספינה בשבת, שכך שנו חכמי' [שבת קכ"ב ע"א] מעשה ברבן גמליאל שהיו באים בספינה ועשו כבש לירד בו וירדו זקנים, הני מילי שעשאוהו בין השמשות, אבל לאחר בין השמשות שכנסה מחוץ לתחום אין לו רשות לירד בו, והילכך אם בא אפילו משחשכ' ובתוך התחום קודם שיחשיך סמוך לשפת היים, ועירב באותה ספינה עם יבשתא על שפת היים, מותר לירד בו, ואם לא עשה כן אסור.
[שאלו לפני רב יהודאי גאון ז"ל ספינה שבאה ב]שבת [מחוץ] לתחום בני העיר מהו לעלות בה, ואומ' מותרין ליכנס וליצא, ולא לאכול בה, ובני הספינה אינן רשאין לצאת. ספינה שנכנסה ללימן והייתה בתוך התחום מבעוד יום מהו לירד ממנה משחשכה או למחר בשבת ואמר מותר.
וששאלתם על אותו יהודי שהלך לעיר בערב שבת משחשיכה, אם הלך יותר על תחום ואין בנתיים לא טרגנין ולא גנות ופרדיסים בתוך שבעים אמה ושיריים, שהוא חייב משום תחום שבת.
<h2>דף מג:</h2>
וששאלתם מי ששכח ספר תורה מערב שבת, אי נמי שכח את מפתיח של בית הכנסת או של בית המדר', אינמי איזמל של מילה, ולא הביאו מערב שבת, ויש שם דרך רשות הרבים מה תקנה יש. שאם כר' שמעו' עבדינן [עירובין צ"ה ע"ב], או כר' פדת עבדינ' [יבמות קי"ג ע"ב], או מביאין כמחיצות בני אדם שעשויין שלא לדעת כך ראינו שכר' שמעון אין עושין, שלא אמ' אלא בתפילין ובוולד ובבן יומו. ובמחיצה של בני אדם אי אפשר כמו שפרשנו למעלה, ולהביאו דרך גגות, אי איפשר, דאמ' רבא ערל הזאה ואיזמיל העמידו דבריה' במקום כרת [פסחים צ"ב ע"א]. ואע"ג דהני תלת חייבין עליהן כרת, ואמרינ' ואיזמל מאי היא, דתנינן [שבת ק"ל ע"ב] כשם שאין מביאין אותו דרך רשות הרבים כך אין מביאין אותו דרך חצירות ודרך גגות ודרך קרפיפות, וכל שכ' מפתח ספר תורה (דאי איפשר) למקום שהו' (ל"ת) ולהתפלל שם, דאי (איפ') אפי' בטילין אין חייבין עליהן כרת ולא מלקות, וכ"ש להורות לעמי הארץ שאין מורין. אבל לעשות כר' יצחק בר' ביסנא וכידאורי ליה ר' פדת, שפיר דמי, משו' דאיתותב כמה תיובתא ואיפרקו כולהי, ותו לא איתותב. ואע"ג דרבינא בתרא הוא, ואותיב תיובתא, פרקא רב שימעי [ד]לא הוי תיובתא, והלכת' כר' פדת.
<h2>דף מז:</h2>
ואסור לאכל ממה שהביאו ישראל בשבת בספינה. ספינה שבאתה בשבת מחוץ לעיר ובה יהודים, ובאו היהודים שבעיר ואכלו בספינה ממאכל שהביאו בני הספינה מחוץ לתחום, ואסרו אבל לא הילקום, מפני ששוגין היו, וראייה (וראייה) גוי שהביא חלילים לא יספוד (של גוי) בהן ישראל [שבת קנ"א ע"א], אע"פ שלגוי [מותר] בשבת להביא, לישראל אסור ליהנות. וכן, אעפ"י שלבני הספינה מותר להם שלהם לאכל, (ו)לבני העיר אסור ליהנות בשבת, וכן כל רבותי' אוסרי'. אחד רוצה להתיר מהבהמה והכלים הרי כרגלי הבעלים [ביצה ל"ז ע"א]. ואני אומ', מה לי לדקדק מחוץ לתחום או לתוך התחום, אלא מיד כשהוא מטלטל חוץ לד' אמות הספינה כל מה שבה אסור.
<h2>דף סד.</h2>
וזה מעשה ר' שלומ' עשה לבחור אחד שנשא אשה ועשה חופתו בביתו של רבי', וכל תבשילי הסעודה בבית אחד הסמוך, ושכחו ולא עירבו ערב שבת, באו ושאלו את רבי' שלומ', ואמר להם יבוא אותו בעל הבית ואבטל לו את [ה]רשות, ובא זה וביטל לו ר' את רשותו, אמרו לו, אף הוא יהא מבטל רשותו, אמר להם נמצא רשותו שלי ורשותי שלו, והוו להו ב' רשויות כמעקרא. ושאלנו לר' [מפני] מה אתה מבטל רשותך, הנח לו לבעל הבית שיבטל רשותו אצלך והיה הכל רשות אחת להוציא ולטלטל מזה לזה, אמר להם, כביטול רשותי אצלו כך ביטול רשותו אצלי, שהו[א] צורך של שנינו הוא, שאף אותו בעל הבית נהנה מסעודתו של חתן, ונצטריך הוא לסעוד [ב]סעודת חתן הנעשית בתוך רשותי, שאין יכול לילך ולסעוד בתוך בית' שאין שם אלא התבשיל, אבל הלחם והיין וכלי הבית מונחין (ברשותו) [ברשותי], ואף אני צריך (ו)למה שיש ברשותו, אבל אם אין [הצורך] אלא לאחד [ממנו כגון שאין] אותו בעל הבית סועד בסעדתו בתוך [הבית], ונמצא הצורך שלי, היה לאותו בעל הבית לבטל רשותו אצלי, שלפי הצורך שלי [היה לו] לעשות הבעל הבית על שלו, והוא אינו אלא כאורח, והשת' הוא וודאי ביטול רשות, אבל אם אני מבטל מרשותי איתו להיותן רשות אחד, אין זה [ביטול], וראייה לדבר מן ההוא מעשה דינוקא דעירובין [ס"ח ע"א] דהוה ינוקא דאישתפיך ליה חמימה דהוה בשבבותיה דרב, והוי ליה לרב [מיא] בדרתא דידיה, אמ' להו לבני ביתיה פנו ליה מנאי שבחצר שלי, לבי נשא לבית אחד, ואבטל לו חציריי, ולא (ד)אמ' יבוא אותו בעל הבית ויבטל לי רשותו, (אותו) [ואם איתא] הביטול רשות של אותו בעל הבית ליבטל לי, ולא היה צריך (לבטל) [לפנות] כליו, אלא ש"מ אין זה ביטול, וכן נרא' בעיני ר'.
<h2>דף סה:</h2>
במקום שנפלה מחיצה בין ישראל לגוי בערב שבת, אם לא קנה רשות ממנו מערב שבת אינו יכול ליקנות בשבת. אבל אי הוה איפשר לקנות בערב שבת, שנפלה מחיצה או שנפל' מערב שבת, והלך הגוי לחוץ ולא בא עד הערב, מותר.
<h2>דף סט:</h2>
ואנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב כו', כיצד ראובן שמעון לוי ויהודה ויששכר זבולון שיש להם ששה בתים, וכל אחד ואחד מהן בבית בפני עצמו לבדו, וכולן פתוחין לחצר גדולה (שהיה) [שהיא] של כולן ואותן בתים סביב לאותה חצר, ונתנו חמשה מהן עירובין בבית אחד, וראובן לא נתן עמהן, או שכח ולא עירב עמהן מבעוד יום, ולשבת לערב אי אפשר שאסור לערב בשבת, כיצד יעשה מבטל להם ראובן רשותו.
<h2>דף עא.</h2>
וביטול רשותו עצמה מחלוקת בית שמאי ובית הילל, מאימתי נותנים רשות בית שמאי אומ' מבעוד יום, ובית הלל אומרי' ביטול רשות, איסתלוקי הואי ואיסתלוקי בשבת שפיר דמי, והילכ' כבית הלל כדאמ' מותר לבטל רשות בשבת.
<h2>דף פ:</h2>
ומה שרגילין בני אדם ללקוט פירורי לחמים לעשות עירובין בכל שבת, ולברך עליהן מצות עירוב, צריך לעשות לכל שבת לפי שאינן מתקיים. ור' נחמיה שמע מרבו מן הרב ר' אליעזר הלוי מפני מה עושין עירוב בפסח, לפי שבשאר ימות השנה פעמים שאין לכל בעלי בתים קמח, וקונים לחמים מן השוק, אבל בערב פסח אפי' גרוע שבישראל יש לו קמח לצורך הפסח, ועל כן אנו מערבין כולם מן הקמח ועושין עוגה, וסומכין עליה מפסח לפסח.
מהו שיערב אדם פעם אחת בשבת ובערב הפסח לערב הפסח, יש מנהג זה בשתי (מקומות) ישיבות או לא. ואם תימצי לומ' שמערבין פעם אחת בפסח ומשמרין אותו כמה שנים, ויש שמערבין מפסח לפסח כל היכין דמערב שפיר דמי.
מצות עירוב. ושאלתי ומצאתי מי שלא עירב בפסח צריך לעשות עירוב כל שבת ושבת עד הפסח, ולמה זה. השיב לנו כן אמ' הגאון שחובה לעשות כן, אלא אם לא עשה בערב פסח עם המצה יעשה בכל ערב שבת חוץ מן החמץ, ואם ירצה יעשה עוגה שאינה חמץ בשאר ימות השנה ויסמוך עליה עד הפסח ויבערנה. וכן יש עם ר' שמואל הלוי כתוב אצלו בספר תשובות גאונים. וכן אמ' ה"ר קלונימוס משום ר' יהודה ב"ר קלונימוס והורה מפני מה עושים בפסח משאר מועדים, לפי שבזמן הזה עושין עוגות מצות דבר שמכניסן לקיום ימים מרובים שלא יתעפש, (ולעדות) [ולעירוב] צריך דבר של קיום שלא יתעפש ולא יאבד, שאם אבד או איפשר שאינו ראוי למאכל אדם בטל עירוב, ולפי שלא יבוא לידי קילקול שלא יהא מטלטל בשבת בלא עירוב. ותיקנו הראשונים לעשות בפסח מן הקמח המערבין כל מבוי ומבוי שיכול לקיימה לכמה ימים עד שלא יתעפש. אבל אם היו עושין בשאר מועדים עירוב מן החמץ אינו יכול לקיים אם לא יתע', ויהיה סבור שהעירוב קיים, ונמצא מטלטל בשבת בלא עירוב, ולא היה קיים עירוב לשבת הבאה. ולא היה צריך לעשות עירוב אחר כל זמן שהראשון קיים, וכדי שלא תשכח תורת עירוב מישראל, להכי מזכירין מפסח לפסח. ומעבירין עירוב שלשנה שעברה עם החמץ בערב הפסח. ואם עירוב אבד אחר הפסח, יכול לעשות עירוב אחר מן הקמח. ואינו צריך לעשות לכל שבת ושבת, אבל מי שחביבה מצוה לקיימה תדיר, יכול לערב לכל שבת ושבת כדי שיעשה מאותן הפת ברכה אחת של עירוב, ואחר כך יברך עליה בלילי שבתות ברכת המוציא, כדגרסינ' במסכת ברכות [ל"ט ע"ב] ר' זירא הוה בריך המוציא אפיתא דעירובא ואמר מדעבידא בה הא מצוה נתעבד בה מצוה אחרת. ובלבד שמשייר מאותו הפת כמזון שתי סעודות לסעוד עליו בשבת לכתחילה, אבל דיעבד אפי' בכלשהו. ביתו לא בטיל, ושנינו [ס"ט ע"ב] ביתו אסור להכניס ולהוציא לו ולהם, כיון דבטיל להו רשותו חצירו, נעשה שותף עמהם בחצר, וגרמה לו אותה שותפות שאוסרי' עליו ביתו להכניס ולהוציא ממנו לחצר, ומחצר לביתו של ראובן, שהרי לא ביטל להם רשות ביתו, ובתיהן של שמעון ולוי ויהודה ויששכר וזבולון מותר להם להכניס ולהוציא מחצר לבתיהן ומבתיהן לחצר אע"פ שלא ביטלו לו לרשותו, ואעפ"י שלא ביטל להם רשות ביתו כמו שכתוב למעלה. ומפני מה כשהוא מבטל ראובן לא היו רשות חצירו ולא רשות ביתו שהן אסורין עליו ועל עצמו רשותו של ראובן, וראובן אינו אסור אלא על אחיו, ועל עצמו רשות ביתו שלהן אינו אסור לו אפי' רשות של ביתו, שכבר שנינו ושלהם מותר לו ולהם, שכיון שהוא אחד והן חמש' נעשה טפל להם. וכן אמרו חכמים ושלהם מותר לו ולהם דהוי איהו ראובן כאורח בעלמא לגביהן, ומקשינן אי הכי אינהו נמי להוין כאורחין לגבי ראובן, ויהא מותר לו ולהם להכניס ולהוציא מבית לחצר ומחצר לבית. חד לגבי חמשה הוי אורח, חמשה לגבי חד לא הוו אורחין. כיצד מברכין עירו' של חצירות, אקבו"ץ על מצות עירוב, בזה העירוב יהא מותר לנו להכניס ולהוציא ולטלטל מבית לחצר ומחצר לבית ומחצר לחצר אחרת לנו לכל הדרים במבוי זה. המערבין על עירוב זה למחר בשבת, ובכל שבתות משבת של פסח זו ועד שבת הפסח הבאה. ואם ירצה יאמר על עירוב זה למחר בשבת ובכל שבתות, כל זמן שהעירוב זה קיים, ואם לכל שבת ושבת יאמר למחר בשבת ולא יותר. ויצניעו במקום המשומר מן הכלבים ומן העכברים ובאויר שלא יתעפש, ואם משלו הוא עושה על כל השכונה, וצריך לזכות על ידי אדם אחד אותו עירוב, ואומר שום אדם זכה בעירוב זה לכל אדם, ואחר כך יברך בשעת שמירתו, לפי שזכין לאדם שלא בפניו, וזכות הוא להם שמערב עליהן.
ושוב פעם אחת עירבו בבית רבינו מערב שבת כדרך כל אדם, ובליל שבת שכחו ואכלו העירו', ולא נשתייר ממנו אלא פרוסה, אמר ר' מותר לסמוך על חתיכה זו לטלטל, כדתנן בעירובין אמ' ר' יוסי (במד' פרים) במה דברים (אומרים) [אמורים] שצריך מזון שתי סעודות לעירוב, בתחילה עירוב, בסוף עירוב אפי' כל שהוא, אע"ג דאיכ' דפליג עליה, אמרינ' הלכת' כדברי ר' המקיל בעירוב.
<h2>דף פא:</h2>
ועוד ר' קלונימוס משמו, הא דאמ' במסכת עירובין קטון גובה את העירוב משום חינוך מצוה, כמו שרגיל לשלח את הקטון לגבות קמח מן כל בני חצר בפסח, מה הפרש יש כשקטון גובה את הקמח מן כל בני מבוי, לבין אם היה נוטל את קמחו ועושה עוגה ומזכה לכל בני מבוי עליהם על ידי אחר, אבל זה העירוב הגובה קטן מכולם אע"פ שלא עשה מאותו הקמח עוגה, יכולין לסמוך כולן על הקמח, דהא דבר הראוי למאכל הוא ונתנוהו כולם לשם עירוב ויש עליה שם עירוב, אבל מה שאדם נותן את קמחו אם לא יעשה ממנה עוגה לצורך עירוב, ומזכה בה לכל בני חצר אינן יכולין לסמוך על הקמח זה לטלטל בשבת, עד שיעשה עוגה ויזכה עליהן ויברך.
<h2>דף צה:</h2>
וששאלתם מי ששכח ספר תורה מערב שבת, אי נמי שכח את מפתיח של בית הכנסת או של בית המדר', אינמי איזמל של מילה, ולא הביאו מערב שבת, ויש שם דרך רשות הרבים מה תקנה יש. שאם כר' שמעו' עבדינן [עירובין צ"ה ע"ב], או כר' פדת עבדינ' [יבמות קי"ג ע"ב], או מביאין כמחיצות בני אדם שעשויין שלא לדעת [עירובין מ"ג ע"ב] כך ראינו שכר' שמעון אין עושין, שלא אמ' אלא בתפילין ובוולד ובבן יומו. ובמחיצה של בני אדם אי אפשר כמו שפרשנו למעלה, ולהביאו דרך גגות, אי איפשר, דאמ' רבא ערל הזאה ואיזמיל העמידו דבריה' במקום כרת [פסחים צ"ב ע"א]. ואע"ג דהני תלת חייבין עליהן כרת, ואמרינ' ואיזמל מאי היא, דתנינן [שבת ק"ל ע"ב] כשם שאין מביאין אותו דרך רשות הרבים כך אין מביאין אותו דרך חצירות ודרך גגות ודרך קרפיפות, וכל שכ' מפתח ספר תורה (דאי איפשר) למקום שהו' (ל"ת) ולהתפלל שם, דאי (איפ') אפי' בטילין אין חייבין עליהן כרת ולא מלקות, וכ"ש להורות לעמי הארץ שאין מורין. אבל לעשות כר' יצחק בר' ביסנא וכידאורי ליה ר' פדת, שפיר דמי, משו' דאיתותב כמה תיובתא ואיפרקו כולהי, ותו לא איתותב. ואע"ג דרבינא בתרא הוא, ואותיב תיובתא, פרקא רב שימעי [ד]לא הוי תיובתא, והלכת' כר' פדת.
